Notice: Undefined offset: -1 in /var/www/vhosts/flatearth.co.il/httpdocs/wp-includes/post-template.php on line 287

שאלות כלליות

ארץ שטוחה

מהן ההוכחות העקריות לארץ מישורית?

אם העולם היה כדור, אז אנחנו יכולים לחשב את הקימור לפי הנוסחא של 8 אינצ’ למייל בריבוע, שזה בשפתנו 20 ס”מ לכל 1.6 ק”מ בחזקת 2. זה אומר לדוגמא שבמרחק של 15 מייל תהיה ירידה בקימור הארץ של בערך 45 מטרים. גובה שכזה בקלות יסתיר איים, ספינות, מגדלי אור וערים ועוד הרבה יותר מכך. למעשה במציאות זה לא מה שאנחנו רואים. בפועל אנחנו יכולים לראות למרחקים של עשרות ק”מ ביום בהיר אשר על כדור אמורה להיות בלתי אפשרית. מאחר ואמור להיות קימור עצום של אלפי ק”מ שכבר לאחר כמה עשרות בודדות של ק”מ עצמים אמורים להיות מוסתרים מתחת לגובה של עשרות מטרים של קימור. במציאות למעשה אנו רואים ספינות, איים ועצמים אחרים ממרחק רב בקלות רבה יחסית. ישנם כמויות עצומות של סרטונים שמראים את זה בצילומי זום חזקים. אז ניתן לומר שהמיתוס אודות ספינות הנעלמות באופק בגלל הקימור של הגלובוס הוא מוטעה ויש לתופעה הזו הסבר אחר הגיוני יותר ואחד שגם ניתן לבדוק ולבצע ניסויים שמוכיחים אותו. מעל אזורי מים ואלו הקרובים להם ישנה לחות רבה יותר. האידוי באויר עושה אותו דחוס ולח, דבר שיוצר למעין שכבת עדשה באויר מעל הקרקע ושגורם לשבירה של קרני האור ויצירת אפקט של מראה. לתופעה זו אנו קוראים בשם ‘פאטה מורגאנה’. המשטח הזה לעיתים ממרחק מסווה את חלקן התחתון של ספינות ועצמים אחרים ויוצר אשלייה של קימור לכיוון אליו אנו מביטים ממרחק. קרני האור נשברות באזורים אלו תלוי לפי מידת דחיסות אדי המים. קרן אור שמגיעה מהאויר לתוך מים תשבר כלפי מטה ואילו אור שמגיע מתוך מים אל אויר פחות דחוס ישבר כלפי מעלה. ידועים לנו שלושה מצבים של שבירה והן מיראז’ תחתי, מיראז’ עילי ופאטה מורגנה כאשר האחרונה ממש מדמה משטח מים במרחק על כביש רותח בימות הקיץ. טמפרטורה בהחלט משפיעה על תופעה זו ואויר דחוס בחלקיקים יסווה עצמים במרחק. דרגת זיהום האויר, כמות האבק והלחות משפיעים על היכולת שלנו לראות למרחק. ערפל, עשן, ערפיח ועוד השפעות כאלו ואחרות מעשי ידי אדם גם תורמים לזיהום האויר ובהחלט משפיעים על הראות הכללית של כולנו.  ביום ערפילי לא נוכל לראות יותר מכמה מטרים לפנינו. אך לעומת זאת אנו יכולים לראות עצמים ממרחק של מאות ק”מ בעזרת ציוד צילום חדשני בימים בהירים מאוד ומגובה רב. שיא תחרות הצילום למרחק עומד על 430 ק”מ. זה לא אפשרי על כדור מפני שבפועל האופק שצולם וכל מה שבתמונה אמור להיות מוסתר מתחת לקימור של 2 ק”מ וגם נוטה מעט על צידו. ישנם יותר מדי דוגמאות ותצפיות לזה מכדי להתעלם. כמו כן בלונים שנשלחו לגבהים שמעל 60 ק”מ עם מצלמה ללא עדשת-דג (עדשת צילום שמעוותת את קו האופק ליצור קימור מזוייף אשר בשימוש בכל הצילומים של סוכניות החלל בעולם.) ועל ידי אנשים פרטיים מכל רחבי העולם, הראו בבירור את קו האופק שטוח וישר ושום עדות לקימור או תזוזה של סיבוב הארץ.

הנה אוסף של סרטונים שנעשו מרחבי העולם:

ישנם כבר כל כך הרבה הוכחות, לדוגמא חוסר בעדות או ניסוי אמיתי שמראה ומוכיח סיבוב או תזוזה לארץ, קווי אורך ורוחב בחצי הכדור הדרומי אינם עובדים על גלובוס וישנם ניסויים רבים שמפריכים את הקימור ועוד הרבה מידע נוסף שמעיד על ומחזק את המודל הגיאוצנטרי המישורי של העולם שלנו ואשר הוא גם עקבי לגמרי עם תאור הבריאה ומבנה העולם ע”פ התנ”ך. כל המידע החשוב בנושא הזה מפוזר ברחבי האינטרנט, ביוטיוב, בספרות עתיקה ובכתבי המקרא העתיקים, אך ניתן למצוא גם פיסות יקרות של מידע באזורים הנידחים של האינטרנט. האתר שלנו הוא מקום טוב להתחיל בו בכדי לקבל מושג רחב יותר אודות הנושא המורכב שנקרא הארץ השטוחה. ריכזנו עבורכם את כל המידע שלדעתנו חשוב לראות. עליי לציין שתנועת אמת הארץ השטוחה נועדה קודם כל בכדי להפריך את המודל ההליוסצנטרי של הגלובוס ולהציג במקומו מודל אמיתי שקרוב הרבה יותר למציאות אותה אנו חווים. זהו מסע לחיפוש האמת בדרך של שימוש בשיטה המדעית של תצפית, ניסוי והוכחה שתוצאות הניסוי חוזרות על עצמן כך שהמודל נבנה על כמה שפחות הנחות ותאוריות שאינן מבוססות על המציאות.

איך השמש שוקעת במודל השטוח?

רוב האנשים מתעלמים מהשפעות תנאי האויר על האור כאשר הם מעלים טיעונים. קודם כל עלינו להבין טוב איך האופק מתנהג לעיניינו. כאשר עצמים מתרחקים ממכם הם נעשים קטנים יותר וגם הם נראים כאילו הם יורדים לכיוון קו האופק. למעשה קו האופק שאנו רואים גבוה באופן משמעותי מקו האופק האמיתי. זוהי האשלייה שיוצרת תופעה המיראז’ או פאטה מורגנה כאשר אנו מביטים למרחק ועד כמה האזור אליו אנו מביטים מושפע מתנאי האויר שתורמים להווצרות תופעה זו. הדחיסות של חלקיקים ורמת הלחות והטמפרטורה יקבעו עד כמה קרני השמש ישברו לעינינו בסביבתינו הקרובה ובעיקר מאור שמגיע ממרחק. האזור הלח הזה שבקו האופק שלנו נמצא מעט מעל הארץ עצמה החל מגובה של כמה ס”מ ועד כמה עשרות מטרים תלוי בקרבה לגוף מים וכמות האדים. לעינינו כשנביט לאותו אזור ממרחק הוא יסתיר את כל מה שנמצא מתחתיו שכן קרני השמש ישברו ויתעוותו על אדי המים כמו על מראה וקו אופק אחר יראה לנו אשר יסתיר את הקו האמתי שנמצא מתחתיו. זה מכיוון שהאויר אינו שקוף לגמרי.

זהו סרטון הממחיש במדוייק איך האופק נראה ומתנהג מבחינת פרספקטיבה במציאות שלנו.


כאשר אנו רואים שקיעה אנו מביטים דרך אלפי ק”מ של אויר בשכבות השונות של האטמוספירה. האויר בגובה רב דליל יותר, זה מדוע עננים יכולים לרחף ובלונים עם הליום ירחפו לשמיים. הכח השולט על תופעות אלו נקרא דחיסות וציפה ולא כפי שתאוריית הכבידה מציגה לנו שאכן היא רק תאורייה לעומת מדע מוכח שנבדק על ידי ניסויים שכל אחד יכול לעשות. זוהי הדרך שבה סירות צפות על מים, השכבה הדקה של האטמוספיה העליונה יוצרת קיר של אויר לאחר גובה של 160 ק”מ ומעלה. אותה תופעה של מראה בקו האופק מסביבנו הוא זה שיוצר את אפקט העלמות השמש מבסיסה ומעלה ויוצר אשלייה של שקיעה בעוד מה שקורה בפועל הוא שהשמש מתרחקת לתוך קו האופק שבולע ומסתיר אותה. יש גבול למרחק שאותו נוכל לראות ללא עזרים כמו טלסקופ או מצלמת זום חזקה. ישנם הרבה מאוד סרטונים שמצלמים את השמש שוקעת ונעלמת ואז הם משתמשים בזום בכדי להתקרב ולהראות שהשמש חוזרת להראות מעל קו האופק ושוב אפשר לצלם את השקיעה. תלוי לפי חוזק הזום ניתן לראות את השקיעה כמה פעמים. כמובן שלבסוף עדיין המגבלה של תנאי האויר תגביל את המרחק ולא משנה כמה חזקה יכולת המכשור לעשות זום. השמש משנה את צבעה בהדרגתיות ומתעמעמת בהדרגתיות, מחשיך מהר יותר לפני השקיעה אבל גם זמן רב לאחר השקיעה עדיין אנו רואים את האור שלה מעל קו האופק, הולכים ומתמעטים לאורך זמן של יותר משעה ועד לשניות האחרונות של הדמדומים. כמו כן אור השמש מתקמר אל כיוונינו, זה משום שהאור נשבר באטמוספירה העליונה. ניתן להראות את זה על ידי תופעות שנצפו שנקראות זריחה מוקדמת או שקיעה מאוחרת. השמש נצפתה שוקעת ואז שוב זורחת שעה מאוחר יותר וחוזר חלילה. ויקיפדיה מסבירה את התופעה הזאת בשם החוק של סנל. אור שמתקמר כלפי מעלה באטמוספירה העליונה ומתקמר כלפי מטה באטמוספירה התחתונה יוצר את האפקט הזה. כמו כן מגבלות הראייה האנושית, עדשות ופרספקטיבה משחקים תפקיד מרכזי בעניין זה. דברים שמתחתינו כמו הארץ מתחברים לקו האופק כלפי מעלה ודברים שמעלינו יורדים כלפי מטה לפגוש את קו האופק ונקודת המבט שלנו הייחודית מושפעת על ידי הרבה פרמטרים. עדשה מקומרת על העין או על מצלמה יכולה ליצר את אותו האפקט. כאשר השמש נעלמת באופק עדיין יש לנו הרבה מאוד זמן של אור יום אז בין אם אנו רואים את השמש או לא, האור ממשיך להגיע אלינו אך הוא מתמעט בהדרגה ככל שהשמש מתרחקת. דבר זה מעיד שהשמש יכולה להאיר רדיוס מסויים ולא יותר, ממש כפי שפנס קטן באולם גדול יכול להאיר רק אזור מסויים ולא מעבר. אך עדיין הדבר שאנשים שוכחים בעיקר אלו מצבי דחיסות האויר, תכונות ציפה של חומרים שונים וחוק סנל של שבירת קרני אור.

מהו ניסוי המקל והצל?

ניסוי המקל והצל התקבל “כהוכחה” לגלובוס לכאורה כבר לפני אלפי שנים. התאוריה הזאת נדחתה באותם הימים. כאשר אור יוצר צל בחפץ או גוף מסויים, ניתן למדוד את הזוית של אותו צל. בשיטה זו ניתן לקבל מדידה של מקור האור ובמקרה שלנו גובה השמש. ארתוסתנס חשב שבגלל שהתוצאות של הניסויים האלו התנודדו מעט ולא היו עקביים בערכיהם אז הוא הניח מכך שהוא חייב להיות על גלובוס ורק כך ניתן להסביר את התארכות הצל בזמן שקיעה. למעשה אורך הצל מושפע בעיקר מתנאי המקדם שבירה שבהם הקרניים עוברות. עניין זה כשלעצמו מבטל את יכולתו של הניסוי לבצע מדידה נכונה של השמש. בנוסף בגלל שאור השמש נשבר כפי שהוא באטמוספירה מאמינים כיום רבים שהשמש קרובה יותר משחשבו בעבר וזה פחות מאלף מייל. הגובה האמיתי של השמש אינו יכול להתקבל על ידי שימוש בתוצאות של ניסוי זה.

מהו החוק של סנל?

החוק של סנל עוסק בחישוב ערך מקדם השבירה של קרני אור כאשר הם עוברים בין תווכים בעלי מקדם שבירה שונה. החוק קרוי על שם המתמטיקאי ההולנדי וילברורד סנל. כאשר קרניים עוברות ממקדם שבירה גבוה לנמוך הם נשברות כלפי מעלה וכאשר הן עוברות מנמוך למקדם שבירה גבוה הן נשברות כלפי מטה. ההתעוותות המקומרת של האור משנה את הזוית של האור עצמו. החוק של סנל מפריך את טענת המרחק האדיר של הכוכבים שכן הוא טוען שהאור כבר היה מתעוות לגמרי במרחקים בסדרי גודל שכזה. הסבירות הינה כל כך גבוהה שאפילו שינוי של 0.0000001 מעלות יגרום לאור מהכוכב לפספס אותנו לגמרי מה שיגרום לתופעה המדהימה של מסלול הכוכבים הקבוע כבלתי סביר לחלוטין. האטמוספירה שלנו יוצרת דחיסות מדורגת, דברים שקלים מן האויר ירחפו כמו עננים, בלון הליום וכדומה ואילו דברים המוצקים ודחוסים מן האויר יתמכו על ידי הארץ היציבה תחתינו או שיפלו אליה. הליום ומימן קלים מן האויר, מימן אף יותר מהליום למשל, אז כאשר אור עובר ממימן להליום הוא מתקמר ונשבר כלפי מעלה. לכל החומרים הכימיים והביולוגים יש מספר מקדם שבירה ייחודי כך שהאור משתנה בהתאם בכל מקום אליו הוא מגיע. השינויים הזוויתיים האלו מהווים השפעה גדולה על איך שדברים מוארים למרחוק בתנאי מזג אויר שונים. ניתן לעשות ניסויים פשוטים בו מאירים קרן לייזר על קערת זכוכית ריקה ולאחר מכן מלאה במים ולאחר מכן להוסיף סוכר למים וכך לראות את ההשפעות השונות שיש לכל שינוי כזה על קרן האור של הלייזר. האינטרנט מלא בניסויים כאלו רבים מהם ניתן למצוא ביוטיוב, וימאו ואחרים. על האור משפיעים הרבה גורמים כולל אלו הבאים מהתכונות של מקור האור עצמו ולכן זהו בהחלט מדע מרתק ומיוחד שיש ללמוד בכדי להבין איך המציאות מוארת עבורנו ואיך היא מתנהגת על פי צפייה ומה שחושיינו אומרים לנו בכל רגע על עולמנו אם רק נלמד לעצור להביט ולהקשיב.

לפניכם סרטון מצויין שמביא סקירה מתומצתת וברורה להסבר של תופעת שבירה של קרני אור.

מה זאת ציפה? איך טמפרטורה משפיעה על דחיסות?

כח הציפה ודחיסות האויר הינם שחקנים מרכזיים במה שקרוי בפי המדע “כח הכבידה” או “כח המשיכה”, גרוויטי. עצמים נופלים לאט יותר במים מאשר כשהם נופלים דרך אויר. עצמים בתוך תא וואקום נופלים מאוד מהר. חומרים שהם פחות דחוסים מהאויר צפים כלפי מעלה. טמפרטורה משפיעה על רמת הדחיסות של האויר. כאשר חומר מתחמם המולקולות שלו מתרחבות. כאשר הוא מתקרר המולקולות מתכווצות. זה אומר שכשדברים מתחממים ערך המקדם שבירה של האור שלהם קטן והם מחזירים פחות אור. דברים קרים מחזירים יותר אור. כח הציפה מאפשר לעננים לרחף מעלינו, מאפשר לנו ולסירות לצוף על מים ויכולה לגרום לבלון לרחף ללא תנועה במרכז חדר, באיזון מושלם.

לפניכם הרצאה קצרה עם ניסוי ממשי שמלמד על ההבדל בין דחיסות לגרוויטי או כח הכבידה.

איך ניווט “מסביב” לעולם מתקיים במודל השטוח?

התשובה הינה פשוטה מאוד, הקוטב הצפוני נמצא במרכזו של המעגל כמו פני השעון. למעשה השעונים הראשונים חיקו את האופן שבו מערכת הזמן פועלת מעל משטח שטוח ומעוגל שבו כל מחוגה בשעון מייצגת את השמש והירח. אנו משתמשים במצפנים בכדי לקבל קריאה של כיוון הצפון ומצפנים חייבים להיות מוחזקים במקביל לקרקע ובמאוזן בכדי לעבוד. כאשר אנחנו פונים לכיוון מזרח או מערב אנחנו פשוט נעים בסיבוב סביב הציר הפנימי שהוא הצפון. תנועה לכיוון דרום תרחיק אותנו מהמרכז. למעשה בני האדם תמיד חגו סביב העולם במעגלים שנעשו אך ורק בכיוונים של מזרח<->מערב אך לעולם לא חגו מסביב לגלובוס בכיוונים של צפון<->דרום.

לפניכם הרצאה מצויינת הממחישה איך תופעות כמו שקיעה וזריחה פועלים פועלים במודל הפחות או יותר מקובל של מפת ה-AE.

האתר המרכזי בישראל לחקר העולם השטוח.